מהר הרצל ועד יד ושם: יום העיון המיוחד של בית הספר
כיתות י'5, י"א5 וי"א6 יצאו למסע לימודי שהחל בביקור אצל מייסד המדינה ומנהיגי האומה, והמשיך בהתחקות אחר תפקיד האמנות בהוכחת פשעי הנאצים במשפט אייכמן.
כתבה – אביבית קאופמן
ירושלים כעמוד תווך לאומי: מפגש עם מורשת ההנהגה והקרבה
תלמידי כיתות כיתות י'5, י"א5 וי"א6 קיימו בבירה יום התכנסות מיוחד שהתמקד בבחינת המעבר ההיסטורי משבר לאומי לתחייה. המסע החל באחד מאתרי המורשת המרכזיים של ישראל, שם המשתתפים סיירו במתחם הקבורה הממלכתי. הם התייחדו עם זכרו של מייסד התנועה הציונית, וביקרו בחלקת ראשי המדינה – בה טמונים הנשיאים וראשי הממשלה שכיהנו מאז ימי הקמת המדינה. סיום החלק הראשון של היום הוקדש לאנדרטה המיוחדת המנציחה את סיפורם של ניצולי הרדיפות באירופה אשר נפלו בעת שירותם למען ביטחון ישראל. מיקום זה, המגלם את שילוב הגורלות, הדגיש בפני התלמידים את הרצף הבלתי ניתן לניתוק בין השבר ההיסטורי לבין תקומת העם בארצו.
הגשר המחבר: מהחורבן לבניין האומה
התלמידים עברו דרך "השביל המאחד", המהווה ציר סמלי המשתרע בין בית הקברות הלאומי לבין הר הזיכרון, המקום המרכזי להנצחת זוועות השואה והגבורה היהודית. מעבר זה סימל את המעבר מלימוד פרק גבורת הלוחמים ומנהיגי האומה, אל העיסוק בחוויה היהודית הקשה ביותר במאה העשרים. עם הגעתם אל מרכז הזיכרון הלאומי, המשיכה המשלחת בסדר יום אינטנסיבי שכלל סיור מודרך באולמות התצוגה. במסגרת הסיור ההיסטורי, נחשפו התלמידים לתיעוד מקיף של האירועים, החל מעליית המפלגה הנאצית לשלטון, דרך החיים בגטאות, ועד שיטות ההשמדה והניסיונות הנואשים להציל נפשות. המבקרים קיבלו פרספקטיבה רחבה על המאמץ השיטתי לחסל את העם היהודי, לצד סיפורי חוסן והתנגדות.
עדויות בשפת האמנות: התיאטרון כאמצעי להעברת הזיכרון
גולת הכותרת של יום הלימודים הייתה חוויה תיאטרלית יוצאת דופן. המשלחת צפתה בהפקה במסגרת מרכז התיאטרון החדש שנוסד לאחרונה על ידי רשות הזיכרון לשואה ולגבורה. יוזמה זו, המכונה "לגעת בזיכרון", נועדה להעביר את סיפורם האישי של הקורבנות והשורדים באמצעות מחזות יחיד אינטימיים, ובכך להתמודד עם האתגר של שמירת הזיכרון בעידן שבו הולכים ופוחתים הניצולים המספרים את עדותם.
ההצגה שבה צפו התלמידים, אשר שמה "לאו – צייר האמת והשקר", מתחקה אחר סיפורו יוצא הדופן של לאופולד האס, צייר וקריקטוריסט שורד שואה. האס, אשר נכלא בגטו טרזיינשטט (טרזין), שירת כצייר במחלקה הטכנית של הגרמנים, ואף נדרש להכין סקיצות לסרט התעמולה הנאצי שנועד להציג את הגטו כ"מקום לדוגמה". במקביל, ובהיחבא, הוא וחבריו הקימו מחתרת אמנים, בה תיעדו בחשאי את המציאות האמיתית והאכזרית של החיים בגטו. הם ציירו את ההגעה והגירוש של האסירים, את התנאים התברואתיים הקשים ואת מותם של חולים וקשישים.
אמנות כראיה היסטורית: עדותו של ליאו האס במשפט אייכמן
במהלך שהותו בטרזין, נעצר האס ונחקר על ידי גורמים נאציים, בהם הקצין אדולף אייכמן, לאחר שציורים שהוברחו מהגטו נתפסו. למרות עינויים קשים ומסע למחנות אושוויץ וזקסנהאוזן, האס הצליח לשרוד, ואף מצא לאחר השחרור כארבע מאות מציוריו שהצליח להסתיר. המחזה מתמקד באופן שבו, כעשרים שנה לאחר המלחמה, עם תחילת משפט הפושע הנאצי אייכמן בירושלים בשנת 1961, קיבל האס מכתב המבשר לו כי יצירותיו ישמשו כראיות מכריעות. הם כונו "עדויות בשפת האמנות" והציגו באופן מוחשי ובלתי ניתן לערעור את הזוועות שהכחיש אייכמן. ההצגה הדגישה את ההכרח של האמן בתיעוד האמת, כנגד ניסיונות הנאצים ליצור מציאות מעוותת. חווית הצפייה במחזה סיפקה לתלמידים חיבור רגשי עמוק וממשי אל העדויות המקוטעות מהעבר, ושימשה ככלי לימודי עוצמתי להבנת המאבק על הזיכרון והנרטיב.
