גם השנה – ויש אומרים במיוחד השנה – פתחנו את בית התה הספרותי שלנו בהמשך לשיעורי לשון שבהם שאבנו השראה מיצירות ברחבי בית הספר, וכתבנו שירים וסיפורים קצרים.
למי שלא מכיר את המיזם משנה שעברה, “מיזם בית התה” הוא מפגש בית ספרי שבו אנחנו נוהגים לשתות תה, לאכול עוגיות (אמיתיות) וכמובן – לחלוק את היצירות שלנו. חלק מן התלמידים קוראים בקול, וחלק יקשיבו בהנאה גדולה. השנה, שנת הקורונה, השתתפו גם המורים בתהליך היצירה. מהו התהליך ואיך הוא מתבצע? אוה. שאלה יפה. במהלך הסגר, נשלחו למשתתפים תמונות ששימשו כהשראה לכתיבה שלכם, שהתבצעה כמובן על פי מיטב הכללים שנלמדו בשיעורי לשון וספרות במהלך השנה.
רוצים לראות מה יצא?
אז זהו…. שזה עדיין באפייה – אבל ניתן לכם טעימה קטנה מהספרון שעומד לצאת בקרוב :
קורונה במילים – מאת: קטיה מלשוק, ז1
ישבנו בבית, שמענו על קורונה.
לא חשבנו שהיא תקשה עליינו לשלם ארנונה.
זה הגיע גם אלינו, לא הזזנו את רגלינו.
נכנסנו להסגר… מאד לא בוגר.
סטייל חדש! מסכות עם מותגים.
גם רופאים כבר הורידו את התגים.
כולם חולים, הרבה בבידוד.
אנשים זקוקים לעידוד.
אי אפשר לצאת, יותר ממאה מטר.
אף אחד לא עובד, סופרים כל מילימטר.
אין בית ספר, רק שיעורים מקוונים.
כולם שמחים, אין אפילו בחנים.
זה משפיע על כולם, לא יודעים מתי הצהריים.
בחנויות כבר נגמר ג’ל הידיים.
אין נייר טואלט, אין פיג’מות קומפלט.
אין חגים, כי המספרים מדאיגים.
זה עוד מעט יגמר, הרבה אומרים.
אבל אנחנו, נצטרך להשלים פערים.
איור לנה ט1
הקורונה? מאת יעל מזרחי, ז1
הקורונה? – מילה מוזרה.
פתאום היא צצה לה, ללא שום הזמנה.
הקורונה? – מילה מוזרה.
פתאום היא צצה לה, ללא שום הזמנה.
יום אחד אחד חזרתי הביתה, ושמעתי מאבי,
‘התפשטה המחלה בסין.’
שמה נודע לי – הקורונה.
הקורונה? – מילה מוזרה.
פתאום היא צצה לה, ללא שום הזמנה.
בהתחלה לא השפיעה, אחר כך אצלנו בארץ הופיעה,
ושינתה את חיינו ללא הסכמה.
הקורונה? – מילה מוזרה.
פתאום היא צצה לה, ללא שום הזמנה.
‘נא לצאת רק עם מסכות מהדירה’,
כך אמרה הממשלה.
הקורונה? – מילה מוזרה.
פתאום היא צצה לה, ללא שום הזמנה.
אך אל דאגה!
לבסוף פתאום תיעלם, כמו שהופיעה במדינתנו, ישראל.
איור רון חכים ט1
הקורונה מנקודת מבטה של החתול מאת: נסיה אברהמי ט1
ינואר,2020 23:00 זה שבועיים להיגמלות הגורים מחלב אימם, והיא מאזינה בדריכות לרעשי הרחוב הדועכים טרם שבו הביתה כולם מתפילת ערבית של שבת. היא יוצאת בחשאי לאיטה מאחורי הקרטונים שנזרקו באקראי וכעת הפכו לביתה, מתחמקת בזהירות מאחרון האנשים המשוטטים בחוץ. היא צריכה לחזור עם אוכל שיספיק לחמם את גופם הצנום של גוריה עד שתוכל לצאת שוב. היא לא אורזת עבורם אוכל הביתה, מסתפקת בחטיף קל באחד הפחים, ואת הטרף שמייחלת לצוד תביא בשלמות לגוריה כדי שיהיה להם למאכל לשבוע. הודות לפינת החי המאולתרת שמזמנת אליה חולדות ועכברים רבים הצליחה לחזור למסתור גוריה עם טרף מזין בפיה. היא נכנסת חזרה לאחר 5 שעות של חיפוש אחר ציד וקוראת לגוריה שהתכרבלו אחד בשני, להגיע ולזלול את ארוחת הערב.
מעט יותר מאוחר, 10/6 גוריה כבר גדלו ומסתדרים בכוחות עצמם, המאכילה היחידה בשכונה כבר לא מרבה להגיע ולהניח מנת אוכל יבש ממנה נהנתה בעבר, כשלא הייתה צריכה להתאמץ לצוד או לחטט בפח האשפה. פתאום בני האדם כבר לא מקיימים תפילות ומניינים בשום יום, אפילו לא בשבת! הרחוב דומם מלבד משאית שעוברת פעם ביום ומפיגה את הדממה בשירים רמים, שגוררים אחריהם מחיאות כפיים מצד המרפסות. מדי 10 דקות גם עוברת ניידת משטרה באיטיות ומוודאת שאנשים לא נמצאים סתם כך ברחוב. לעתים עובר אמבולנס במהירות מבלי לתת קמצוץ מידע על לגבי סיבת נוכחותו. החתול כבר לא בודקת אם אורבת לה סכנה, כי גם אם עוברים אנשים הם אינם מתייחסים אליה. הם עוברים בחטף וביראה כמו שהיא הייתה רגילה לעשות.
היא צועדת לאור יום, ברוגע יוצאת ממחבואה, אם היא רואה חתול אחר היא מתקרבת בסקרנות, סורקת את סביבתה שבעבר הייתה לא צפויה עבורה, ומרגישה בטוחה. לעולם לא תבין לגמרי מה זה קרה ואיך, שביום אחד הפכה סביבתה ממקום מסוכן ליצורים מסוגה, לאזור בטוח, שליו ומסקרן עבורה.
זהו פרויקט נוסף מבית היוצר של צוות לשון בהובלת תומר קרודו.
ספרון מלא יתפרסם בקרוב, גם על גבי מסך זה!!
