חינוך חברתיטקסיםמומלץראשי

מה למדתי על מנהיגות ועלינו מטקס הזיכרון לרצח רבין?

כתבה: מאיה לפטב, תלמידת כיתה יב’

תמיד בתפקיד

בכל טקס לזיכרו של היום הנורא הזה שבו נרצח ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין, מקרינים מצגת על מסך ענק. במצגת הזו חולפים על פנינו חייו של אדם שכבר מגיל צעיר מאד הקדיש את חייו למדינה ולעם.
רבין נולד בירושלים ב- 1 במרץ 1922 (א’ באדר תרפ”ב), ותוך כמה שנות התבגרות כבר הפך לאיש שאינו פשט את מדי התפקיד אף פעם. הוא היה לוחם ומפקד גדוד בפלמ”ח; הוא היה מפקד חטיבת הראל במלחמת העצמאות; הוא שימש בתפקיד הרמטכ”ל בזמן מלחמת ששת הימים. לאחר 27 שנות שירות צבאי, נשלח כשגריר ישראל בארצות הברית, ולאחר מכן נבחר כראש ממשלת ישראל מטעם מפלגת העבודה בשתי קדנציות.

איש המלחמה והשלום

כאיש מלחמה הוא הכיר את הכאב והפחד, היה רגיש לחיי בני אדם, וחווה מקרוב את רגעי המסירות בין רעים ובין אחים לקרב. על מנת לשים קץ לזוועות המלחמה שידע היטב, הוא חלם והאמין באפשרות לשלום עתידי ולביטחון. בשעה שהוא קרא לפלשתינאים למשא ומתן, הוא אמר לבני עמו: “נלחמתי כל עוד לא היה סיכוי לשלום. אני מאמין שיש סיכוי לשלום, סיכוי גדול, למען אלו שעומדים פה ולמען שלא עומדים פה.” רבין הרגיש מחוייבות כלפי אותם החיילים שהכיר במלחמות וראה במותם, אלה שנתנו את חייהם בשביל להגן על המדינה. הוא האמין שהם היו חייבים לעשות זאת לא לשווא, ושלא סתם מתו בקרב, כי בסוף המלחמה תיפסק ויבוא השלום.

לומדים מטעויות?

רבין האמין שרוב העם רוצה ותומך בשלום, אך כאן טעה. חלק גדול מאד בעם התנגד לתנאים ולרעיונות שרבין האמין בהם. במשך תקופה היו הפגנות גדולות שהציגו את הכעס והשנאה כלפי רבין. המפגינים השתמשו בציוד כמו חבל תלייה, אש, קריקטורות ותמונות משפילות נגד רבין. ביטויי השנאה האלימים האלו יצרו תחושת הפקרות אצל המתנגדים להסכמי אוסלו. עד שלבסוף קם אדם יהודי שהשתייך למעגל המתנגדים הקיצוני, ורצח את יצחק רבין ב-4 בנובמבר 1995. הרוצח יגאל עמיר היה אזרח ישראלי שהרג אזרח אחר, על כך שהלה קיווה להשיג עבור כל הציבור יתרון משמעותי- שלום עם השכנים.

לא רק טקס

היום שבו מזכירים את רצח רבין הוא גם יום האזכרה העברי לאיש ההוא, יצחק רבין. בחברה רוויה מחלוקות כמו שלנו, אפילו על היום הזה יש ויכוח. הטקס הבית-ספרי הוא טקס זיכרון לחלל. האווירה קודרת, הצבעים דרמטיים- שחור לאבל, אדום לדם, כחול ולבן לרגש הלאומי. השירים עצובים, ואסור למחוא כפיים. אך דווקא המצגת שמספרת על חיי האיש ההוא דיברה אליי הכי הרבה. אולי הסיבה לכך היא ההקשר הגדול יותר שהיא מוסיפה. חיי רבין היו תפורים לתוך רקמת חיי העם, וכשמביטים בהם, רואים תקופה, רואים סיפור ממלכתי. ואם מסתכלים ממש היטב, אפשר אולי לדמיין גם עתיד.