תלמידי נתיב העשרה יקלטו בבית הספר שלנו
השבוע אנו נערכים לקליטת 60 עד 100 תלמידי נתיב העשרה ועוטף עזה, ההורים והתלמידים הגיעו ליום הורים לתאום ציפיות והכרות עם הצוות החינוכי שלנו ויחד עם צוות בית הספר של התלמידים והצוות שלנו בנינו תוכנית עבודה, החל מיום ראשון הקרוב התלמידים ישולבו בכיתות יחד עם מערך גדול של תמיכה נפשית וחברתית.
צוות בית הספר כולו מגויס למשימה הנעלה הזו, להעניק לתלמידים אלו בית חם ומסגרת.
חלק מהתלמידים קיבלו שיעור העשרה בבינה מלאכותית, במסגרתו הם התבקשו לדמיין את “היום שאחרי המלחמה”, לחולל תמונה באמצעות בינה מלאכותית, ולהנפיש אותה.
ראו דוגמה שהכינה אחת הבנות:
קצת היסטוריה על נתיב העשרה
בחודש אפריל 1982 ערכו התושבים פרידה רשמית מהיישוב. הם ארזו את מטלטליהם ואת משפחתם ועזבו את סיני. “זה סיפור קשה”, שחזר חגי שקד מהמושב. “אחרי תשע שנים, ראינו מה קורה כשסאדאת הגיע לארץ, ידענו שזה יקרה. הרוב בחרו להישאר וגם אנחנו… רוב התושבים לא ראו את ההרס עצמו. אנשים עברו טראומה. כולנו יחד. כולנו עברו את הפינוי. הטראומה הזו זה דבר שמלכד. זה דבק”. “הייתה טראומה מאוד מאוד קשה”, סיפר גם שמעון סהר. “לראות את הבולדוזורים עם הכדור שמפוצץ את הבית. הטריילרים שמעמיסים את כל הציוד והבית ההרוס”.
התקומה
המזל הוא שהפינוי לא היה משהו מפתיע. ההתחממות ביחסים עם מצרים, עוד קודם להסכם השלום, הייתה רמז גדול מאוד להתיישבות בסיני. וכבר בשנים שקדמו לפינוי, תושבי נתיב העשרה עבדו על מקום חלופי. המקום שנבחר היה צפון מערב הנגב, ממש על הגבול עם עזה.
לאחר הפינוי מסיני, עברו התושבים למשכן זמני בכפר הנופש באשקלון, כי עדיין נדרשו עבודות הקמה ליישוב החדש בנגב.
היו כאלו שהחליטו להתיישב מחדש במקומות אחרים, אבל רבים מתושבי “נתיב העשרה” רצו להמשיך את “הביחד” ביישוב שייבנה מחדש. רצו להעתיק את רוח הקהילה, את החלוציות, למקום חדש. “באנו לקיבוץ זיקים, עשינו סיבוב, עלינו לגבעה והשקפנו על החולות של זיקים”, סיפרה לימים שושנה תעסה. “איזה מקום יפה פה! הנוף יפה! האוויר טוב! אנחנו רוצים פה! וגם הים לידנו, קרוב למשפחה, לעיר, אמרתי על הכיפאק, אני מרוצה מהמקום!”.
ואכן נתיב העשרה קם ושגשג. רבים מהתושבים עסקו ועדיין עוסקים בחקלאות, כמו גם בתיירות פנים והיישוב גם הורחב בשנות ה-90 לטובת בני המייסדים.
ולמה דווקא ממש על גבול עזה?
“החלטנו החלטה טובה מאוד”, סיפר עובדיה קידר. “החלטנו שאנחנו חייבים למלא את הייעוד הציוני שלנו ולהתיישב כאן עד הגבול עם רצועת עזה. הייתה אופוריה שהנה אנחנו מגיעים לשלום עם הפלסטינים. ואכן בתחילת דרכנו עבדנו בשיתוף פעולה עם הפלסטינים. לא היו גבולות, ולא שערים ולא חומות. ואז התחילו הדברים להידרדר… ואז החליטו שמקימים את הגדר והחומה וזה העיק מאוד גם עלינו”.
העתיד
ומה עכשיו? האם נתיב העשרה יכול לקום פעם נוספת?
אל אביבה פולד חזרנו פעם נוספת. כמה שבועות אחרי טבח ה-7 באוקטובר. היא, משפחתה ורבים מחבריה ל”נתיב העשרה” נמצאים כעת במלון בתל אביב. היא ומשפחתה ניצלו, אך רבים מחבריה אינם בין החיים יותר. “הוותיקים יחזרו”, היא אומרת בכאב, “לגבי הצעירים עוד מוקדם לדעת. לנו, אין הרבה ברירות. שילמנו בנפשנו בגופנו אבל זאת המדינה שלנו ואין לנו לאן ללכת”.
אבל פולד גם קובעת כי הצעירים, ואפילו הוותיקים, לא יסכימו לחזור בלי שמשהו עמוק ישתנה. יש להם תנאי ברור: שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. שאחרי הלחימה לא יהיה חמאס יותר. רק אחרי התנאי שהציבה היא אומרת – בנימה קלה של אופטימיות: “אנחנו נקום מהחור השחור הזה ונקים מחדש את הבתים שלנו”.
