מומלץפדגוגיהראשיתחרויות

תלמידים כותבים, והפעם סיפור קצר: “רוח המים”

כתיבה ואיור: קרינה פיסטרוב, תלמידת כיתה ט’6 בחטיבת הביניים שבח מופת תל אביב

זה היה לילה. לילה די נעים ליתר דיוק. טוב מה אני משקרת! זה היה הלילה הכי יפה והכי קסום בחיי! אבל קודם כל אציג את עצמי: שמי קאילה ואני נולדתי וחיה בחורשה של הער הירוק (המקום הכי נפלא בעולם כולו!!!). כזאבה אני יה בקבוצה של 20 זאבים, וכזאבה בת חודשיים הייתי מתמידה לשחק ולהשתולל עם הזאבונים האחרים. כל הזאבים יודעים שמשחק הוא לא רק פעילות גופנית, אלא גם פיתוח אינסטינקטים של הישרדות וציד.

אבל לא הייתי כמו כל הזאבונים הקטנים, היה לי גם סוד. לא יודעת למה אבל תמיד משכו אותי מים. תמיד הרגשתי שמים הם חלק מחיי. ובלילה הקסום ההוא גיליתי את האגם. הלכתי לשתות מהנהר שליד החורשה וציפיתי לחזור לאמי לשון, אבל בדרכי חזרה שמתי לב למשהו נוצץ בין העצים. התעניינתי והלכתי לכיוון האור. ואז…. ראיתי אגם די גדול. שהמים שלו “רקדו” לאור הכוכבים והירח שהיום נצץ יותר מהרגיל. זה היה נפלא! זה היה יפה כל כך שפשוט נעמדתי ולא הסטתי את מבטי לרגע! נראה שבגלל שהאגם היה מוקף מכל צדדיו בעצים, אף אחד לא ראה או שם לב אליו! הכנסתי כפותי למים. המים היו מצוינים! נהנתי מהמגע איתם. פתאום שמעתי רחש, העצים זזו… נבהלתי ובטעות קפצתי למים.

רצתי די מהר עד שהרגשתי שרצתי קצת יותר מידי לעומק… “מזל שכולם ישנים….” חשבתי לעצמי, ופתאום הרגשתי שמשהו משתנה בגופי. לא הצלחתי לנשום וגופי בעצמו דחף אותי לצלילה. “מוזר” חשבתי, ובאמת הרגשתי מוזר… שמתי לב שאני נושמת, כלומר- נושמת מתחת למים! הסתכלתי על זנבי ועל כפותי… אם הייתי מחוץ לאגם את היללה שלי בטח היו שומעים עד קצו השני של היער, אבל אני הייתי באגם מתחת למימו הצלולים. זנבי היה כזנבו של דג ןאילו כפותי היו ככפות ברווז! התחלתי לבכות, מה אם אני אשאר כך לנצח! פתאום הרגשתי צורך באוויר. שחיתי למלעה ונשמתי את האוויר הצח. “רגע אחד…” הסתכלתי על זנבי- זנבי היה רגיל! כפותי- שום כפות ברווז או אווז! צללתי בחזרה, וחשבתי על נשדימה תת- מימית הופה! ואני עוד פעם ראוייה לשחיה! שמחתי! אני יכולה לשלוט בזה! התחלתי לשחות. ללמוד לשחות לא לקח לי הרבה זמן, הזנב והכפות שלי פעלו בצורה אינסטנקטיבית, וכל משנשאר לי לעשות זה להביט ולראות דברים שאף פעל לא ראיתי.



לקראת הבוקר יצאתי מהמים, התנערתי אבל להפתעתי (ולמזלי) לא הייתי רטובה כלל! נשכבתי ליד אמי ועשיתי את עצמי יושנת. וכש”התעוררתי” הלכתי לשחק. מהלילה ההוא נהיה לי סדר יממה די קל- ביום אני זאב רגיל! ואילו בלילה אני מבלה באגם! על הבילוי הלילי שלי לא סיפרתי לאף חיה, אפילו לא לאמא ואבא שלי! זה היה סוד ורציתי שישאר סוד לתמיד! כך עבר הרבה זמן… בלי שאף אחד ידע על סודי עד ש…

ההורים שלי (וכל הקבוצה) ישנים בלילה יחד, אז אני לא צריכה לוודאות כשאני יוצאת לאגם. אני די בטוחה בעצמי. אבל לילה אחד קרה אסון!!! נראה לי שבלילה ההוא הוא ישן רע, וכאשר אני קמתי והתחלתי להתקדם לכיווםן האגם הוא שם לב אלי והתחיל לעקוב. לצערי שמתי לב לזה כשכבר קפצתי למים והפכתי ל”זאב-דג”. אבי גם ראה זאת, ונראה לי שבאותו רגע הוא נבהל כי הוא ילל בקולי קולות והעיר את כולם. כולם באו לאגם במהירות האפשרית. השתררה דממה למשך דקה. הבטתי על כולם ומבלי לחשוב פעמיים התכוונתי לצלול אבל אבא לא נתן לי לעשות זאת. “הו לא” נהם הוא וגם קפץ למים אף על פי שהוא רעד מקור (אני חצי דג, הוא לא!) אבל הוא היה מספיק חזק כדי להוציא אותי מהמים לעומת הקור. כשהו הוציא אותי, נפלתי, והוא החל לנהום בכעס:”מה את עשית במים???”- “שום דבר” שיקרתי, בעודי מנסה לקום ולברוח. נראה שאבי ראה זאת, כי הוא שם את הכפה על הגב שלי במטרה להחזיק אותי. “אני רוצה לדעת את האמת!” נהם. “אוף!” יללתי, “התכוונתי לבלות עוד לילה בשחייה! אוי!” המשפט נפלט לי מהפה. אבא שלי הסתכל עלי בחיוך. אמי הייתה מתוסכלת. כל השאר גיככחו. “אמ… א… אני התכוונתי…ש..” אבל היה מאוחר מדי.
“וכמה זמן את ככה?” המשיך לנהום.
“לא יודעת…. די הרבה…?” חיכתי חיוך מזויף, בתקווה שהם יעזבו אותי… טוב על זה כבר אסור היה לקוות. אבי מחץ אותי לאדמה. “אי! אבא!” גנחתי.
“שום אבא!” קרא הוא. “קודם כל את הלכת למקום שאף אחד לא יודע עליו ובצורה כזאת היית יכולה להיות בסכנה! ועכשיו את משקרת? מעכשיו אסור לך לבוא לאגם הזה! ואני אדאג לזה! ועכשיו תלכי לשון!” אבא הוריד הכפה, טסתי משם בעודי מסתירה דמעות עלבון. כל הקבוצה עכשיו יודעת על הסוד שלי! ואבא גם הביך אותי!

שבוע בלי אגם. כבר לילה. כולם ישנים. אני היחידה שלא מצליחה לשון. אני צריכה אבל ממש צריכה ללכת לאגם. לא התאפקתי וודאתי שכולם ישנים. ובשקט בשקט התקדמתי לכיוון האגם. כשבאתי לשם התאפקתי לא לצחוק! הם הקיפו את האגם באבנים! שהיו בגובה שלי! צחקקתי בשקט. אני ממש טובה בקפיצות. קפצתי על אבן אחת וממנה קפצתי לאגם. אבל לא שמתי לב שהאבן התחילה להתגלגל ולהשמיע קולות מספיק חזקים כדי להעיר את כולם. הפעם נהמה עלי כל הקבוצה בגלל שהערתי אותם. רק אמא שלי חיכתה עד שנהמנה: “שקט!!!!”. כולם השתוקקו. ואז היא לחשה לאבא שלי משהו על הזאב החכם. אבי הנהן ואמר “בסדר… אולי זה יעזור…” כעבור כמה רגעים הגענו לאותו זאב. הזאב הזה נראה די זקן. הוא חי במאורה שבהרים. לקח לנו לא מעט זמן כדי לטפס לשם. לבסוף הגענו והזאב בירך אותנו במשפט “שלום… איך אוכל לעזור?”. “יש לנו פה זאבה קטנה” אמר אבא וסיפר את כל הסיפור. הזאב הקשיב בתשומת לב רבה ולאחר שאבי סיים הוא אמר: “כן אני מבין על מה מדובר, זה מקרה די חריג שקורה לחלק מבעלי החיים. בזאבונת הקטנה חיה רוח…. והרוח הזו היא זאת שנותנת לה את הכוח והאהבה למים” ההורים שלי נבהלו. אני רק פיהקתי כי הייתי עייפה. “אי אפשר לסלק את הרוח הזאת ממנה?” שאלה אמא שלי. “לא.” הניד הזאב את ראשו. “אי אפשר.” אבי נראה מאוכזב, “אבל היה איזה לחש שיכול לסלק לכמה זמן את הרוח הזו” ההורים שלי כבר לא נראו כל כך אמללים. “ולכמה זמן זה?” שאל אבי. “לא יודע. זה ימשך עד שהרוח לא תארוז כוחות כדי לצאת מהמכלא שלי” ענה הזאב. “בסדר” אמר אבא “עשה זאת”. כל משאני זוכרת זה ששמו אותי על אבן. הזאב שם לי את הכפה שלו על ראשי פתח את הפה ו…. כשהתעוררתי היה בוקר. לא הרגשתי שום דחף למים. וכשנגשתי לנהר המים לא נראו כדבר קסום. שתיתי ולהפתעתי הרבה המים היו קרים ולא כמו בדרך כלל שהם היו נעימים. ואז התחלתי להזכר במשקרה לי אתמול… “אהא” חשבתי…”הלחש!”… נבהלתי והתאכזבתי… אאבל מצד שני זה היה טוב לפחות עכשיו יהיו לי פחות צרות! מהיום ההוא היה לי את הסדר היום של כל זאב רגיל. בלי שום סודות.

שנתיים. שנתיים עברו מאז שהוציאו ממני את הרוח. אני כבר שחכתי לגבי זה. שנתיים זה זמן עצום לזאבים! בזמן הזה למדתי לצוד איילים. כבר הייתי זאב צעיר שהיה רגיל למדי, שכבר מוכן לחיים של מבוגרים אך עדיין צעיר לחיים אישיים. אבל אלמלא הרוח… אבל אני אספר הכל על פי הסדר. עבר עוד יום רגיל. צדדתי אייל עם החברים שלי והבאתי אותו הבייתה. כל המשפחה אכלה. פתאום הרגשתי רעד בגופי. אבל לא נתתי לזה יותר מידי עניין, פשוט המשכתי לאכול. אבל כשנהייתי צמאה והלכתי לנהר לשתות שמתי לב למים. פתאום הם לא נראו רגיל. הם “רקדו” לאור השמש השוקעת. התיישבתי והבטתי. בעיקר על המים. הרגשתי תחושה… זה הרגיש דומה… משהו בעבר… ואז נזכרתי בחיי לפני שהגענו לזאב ששינה לי את החיים. וודאתי שאף אחד לא רואה, ורצתי לכוון האגם. הוא נראה… קטן.. הכנסתי כפה. ועוד כפה. קפצתי למים… והתחלתי לשחות. כמו בעבר… זה הרגיש נהדר. אבל האגם כבר היה קטן עלי. כלומר- אני גדלתי והמים הפסיקו להיות מספיק עמוקים כדי שאוכל לצלול. ועוד ראיתי את כל האגם. אני מכירה אותו. אני רוצה משהו חדש! אולי למצוא משהו שדומה לי. הסתכלתתי על הנהר מבעד לעצים. הוא נראה גדול. התחלתי לדמיין מה אם הייתי עוזבת אותו. אולי… הייתי מוצאת מקומות חדשים, מכירה חיות חדשות ואולי… אולי אפילו אמצא משהו שהוא דומה לי! שהוא גם חצי דג! מצד שני היה לי חבל לעזוב את משפחתי ואני יותר מידי צעירה… החלטתי לחכות כמה ימים עד שאחליט. יצאתי מהמים. ההורים שלי שיימו לאכול. וכבר התארגנו לשינה. נשכבתי על גבי… ועצמתי את עיני.

עברו שבועיים. מספיק זמן להחליט. אבל עדיין לא ידעתי מה אני רוצה יותר- להקים חיים חדשים או להמשיך חיי זאב על מנת הורי. אבל בלילה הרוח החליטה בעצמה. התעוררתי. הבנתי שאני חייבת לעזוב. חיי זאב לא עניינו אותי… אולי עוד אחזור… אבל כרגע… לא. נגשתי להורי ולחשתי להם בלי שהם יתעוררו:”אמא, אבא… אני יודעת שאסור… אבל אני צריכה לעזוב! אני אתגעגע מאוד.. אולי אבוא לבקר…” זלגו לי דמעות. הסתובבתי ורצתי לנהר. בקפיצה ישירה נחחתתי לאגם ונהפכתי לזאב-דג… ליתר דיוק לעצמי! הפעם הראשונה בחיי שהבנתי מי אני באמת! אני זו זאבת-דג! אני אוהבת מים כי זה חלק מחיי. ההורים שלי שמעו איך שאני קופצת, ובאו לנהר.

הייתי יותר מידי רחוקה כדי שהם יתפסו אותי. אבל מספיק קרובה כדי לשמוע את הקריאה שלהם “גם אנחנו נתגעגע אליך!”. חייכתי אילהם ולפרידה יללתי יללה חזקה ששמע כל היער! הסתובבתי ושחיתי לעבר הים לחיפוש מקומות וחברים חדשים.

סוף.

אולי תרצו לקרוא גם את השיר “כביסה” של שירה טרכטנברג מכיתה ח’1