מפגש משותף מורי שבח מופת וחורה בהצגה “געגועים” 21/2/13
כמה פעמים עסקנו במדינתנו במושגים לאקוניים של הדברות, דיאלוג, רב תרבותיות, סובלנות…לא תמיד הצלחנו להבין את המשמעות, עד אשר פגשנו אדם כזה שהוא מייצג עבורנו את האחר, מהמקום האחר שהוא לא אני.
רב תרבותיות מזכיר לי את בית אבא. הכלאה של מהגרים.אבא מעירק ואימא מפרס, וערביי שישי של סרט ערבי לאחר קידוש של שבת תוך הכרה ברורה של כל השחקנים במצריים..הרגשתי שזו זהות בלתי נפרדת מבית אבא..ערבוב של קובה וגונדי הוא שילוב מנצח לבת כמוני.
מצאתי את עצמי מצטרפת לדיאלוג של מפגש משותף של מחנכי שבח מופת ומחנכי ביה”ס הערבי בחורה.
דברנו על געגועים כשיח משותף. געגועים ממקום פרטי וחשתי את אותו חיבור מבית אבא המערבב ניחוחות בעברית וערבית ולא הרגשתי כל זרות.
לאחר השיח המשותף בינינו הלכנו יחדיו לצפות בהצגה “געגועים”. הצגה המככבת בתיאטרון הערבי עברי ביפו.
“געגועים” עצם הכותרת מעוררת תהיות. געגועים למה? געגועים למי? ההצגה געגועים סוחפת אותך למסע זיכרונות הבנוי מקולאז’ צבעוני, ממרקמים של סיפורים אנושיים החוצים יבשות, במסע בזמן לאחור. אני חוזרת לבית אבא, בעוד הדמויות בהצגה חוזרות לנרטיבים שונים. סיפוריהם של הסב שגורש מברעם, של האם שעלתה מקהיר וחולמת לשוב ולהיקבר בה, של הבת שחזרה לברלין ושל הדוד שבחר להישאר בעין הוד כשכיר באדמתו.סיפוריהם של אנשים שהשונה ביניהם הוא המקום ממנו באו, המורשת שאותה ינקו, הלאום שאליו חוברו בחבל הטבור והמשותף להם היא האדמה שעליה נלחמו. פסיפס של זיכרונות הסובב את הקהל בקטעי שירה אותנטיים בעברית ובערבית, כשהקהל צופה ושותף, עוקב אחר המתרחש בעודו יושב על כסאות מסתובבים וההצגה מתקיימת סביבו, כשהוא צופה בה מזוויות שונות. הרושם הנותר בקהל הוא התבוננות בחייהם של הדמויות שהמשותף שלהם הוא הגעגוע לילדות, להורים, למולדת..פסיפס של אירועים אותם מייצגים דמויות שונות:מברלין כמקומו הארור שממנו צמחה השואה והמסע לארץ ישראל מקהיר לשכונת מעברה, ומאידך סיפורו של הסב שגורש מברעם בשנת 48 עת הכיבוש היהודי בארץ וההשלמה של הדוד שבחר להישאר בעין הוד. ההשלמה והשאלה הסובבת סביב הסליחה?!
המחזה מציג את חווית הפליטות כמקור של כאב וסבל ובמקביל את החוט המקשר בין שואה – מעברה – לישוב ארץ ישראל ללא כל הטפת מוסר ומתוך פתיחות לדיאלוג פורה. במהלך ההצגה הקהל מדליק נרות ומבקש משאלה ובסיומה הוא מתכבד בתבשיל אורז, שזיפים וסוכריות שקדים ותרכיז שקדים דיאט בליווי כוסית של יין אדום ולקינוח מלבי עם סירופ מלבי. הטעם המתערבב בחיך והזיכרונות הנוגעים זה בזה מתחברים לאותה דמות ערטילאית “טלנובלה” שמייצגת את אחרית הימים, החזון האוטופי לדו קיום בן ערבים ליהודים הופך בסיום הערב לרגע שבו אתה פותח את הדלת אל חייו של האחר וחושב בעברית וחושב בערבית כשקטעי השירה בשתי השפות שליוו אותך במהלך ההצגה מחזירים אותי לבית אבא. לעברית.לערבית.להיותי בת להורים מהגרים ואילו אני נולדתי פה “צברית”. ואני חושבת שהגעגועים הם משותפים כי כולנו בסופו של דבר מתגעגעים ונוגעים באותה רקמה אנושית אקזיסטנציאליסטית של מציאות ישראלית רבת פנים. נפרדנו מבני דודנו מחורה באווירה של חברות וציפייה להמשך הדיאלוג בן תלמידי שבח מופת לתלמידי חורה כששבתי הביתה לאחר יום של געגועים וחשבתי שמחר פורים – מחר מתחפשים!
