מסע לפולין 2012

מסע לפולין 2012
מסע לפולין 2012

ההחלטה לצאת למסע אינה קלה, ידענו כי אנו עומדים לחוות חוויות שלעולם לא התנסנו , התמודדויות שלא ידענו עד כה.
המסע הזה מאחד את כל היוצאים אליו “לריקמה אנושית אחת”, כך הרגשנו כבר בתחילתו של מסע זה.
החיבור המיוחד שאותו חווינו יחד עם עוצמת החחוויות שאיתן התמודדנו, הוביל אותנו בדרכים הקשות של פולין, חיזק כל אחד מאיתנו והבנו שלא עוד, ואין ספק שמקומינו בישראל וצידקת דרכינו עימנו.
ציונה אירית והתלמידים

דניאל – כיתה יב
“הדמעות זלגו בלי היסטריה, זה היה מכני, פשוט טיפות מים מלוחות על פני. הייתי חייבת לשטוף מעצמי את אושויץ, את כל האמת והשקר שסיפרו לי. שיה מיליון שנטבחו ונרצחו ועונו אבל אני חייבת לשטוף מעצמי את אושויץ. לשטוף מעצמי את אושויץ, מישהו מבין מה זה אומר? לשטוף את הגופות ואת הריח של המוות, של משהו חסר. ההרגשה שאתה דורך על גופות אדם זועקות- זה אושויץ. אני לא מצליחה לשטוף מעצמי את שאוישויץ, ולא את טרבלינקה ולא את מיידנק,
לא את דמם על פני כדמעות שקטות ומכניות. אושויץ לא נשטפת.”
“חדריי הנעליים, שלושה צעדים כלפי פנים ואני נשאבת לכאב שלהם. הרגשה שנשמותיהם עוטפות אותי ולא נותנות לי לנשום. ראיתי נעל- חצי פוינט קטנטנה, היא רק רצתה להית רקדנית, והוא רצה לצאת לשחק עם חברים, אך התג שמונח עליהם לא הותיר להם זאת. התג- הרג. כ”כ הרבה נעליים והמחשבה שעוברת לי בראש שכמה שנים קודם להיולדותי, ונעליי היו שכובות שם. יהי זכרם ברוך.”

גלית – כיתה יא
עכשיו אני יכולה להגיד שהייתי שם.
ראיתי את המקומות, הרחתי את הריחות,הרגשתי את הקור.
הייתי שם וחזרתי לארץ, למשפחה לחברים.הכל חזר לשיגרה.
אבל בלילה שאני לבד עם עצמי אני שומעת בראש זעקות של אימה. של אותם אנשים שהיו שם לפניי, ראו את המקומות, הריחו את הריחות, הרגישו את הקור.
היו שם, ולא חזרו…. נישארו שם.
וגם אני לא באמת חזרתי, חלק ממני נישאר איתם….