אפלה בשבת – סיפור עדות ליום העצמאות ה- 75
מאת סיגלית ריקה
בהתבסס על עדותו של שלמה ריקה האב
אני כיום מבוגר מאוד, ברוך השם זכיתי לארבעה ילדים ולנכדים. בחסדי השם גידלנו משפחה לתפארת ובהם לומדי תורה.אני רוצה לספר אירוע שקרה בסוריה. השנה 1949, העיר דמשק, שכונת היהודים, אני בן שש שנים.
ריחות משכרי חושים, אימא אופה חלה לשבת.
אחד המנהגים בסוריה היה אפיית חלה כל יום שישי ומאכל הנקרא מאודה ( תבשיל מטוגן של תפוח אדמה ועוף) אימא עסוקה עדיין בהכנות אחרונות.
“רחל” אני קורא לאחותי הבכורה, “תראי החתולה המליטה”. אחיי ואחיותיי ,שישה במספר, רצים לראות את הגורים הקטנים. “שלמה” ,אומרת אחותי ,”תראו איזה גור שחור קטן”. אימא קוראת מהמטבח, “שלמה, לך להכין את השיעורים שנתן לך הרב בחדר” עוד מעט נכנסת שבת ואתה צריך לקרוא את הפרשה.
“אימא! עוד מעט. .הרב דנא נתן לנו לכתוב את האותיות בעברית וללקק אותן בדבש.. אימא ,תכיני את הדבש.. אני מת על דבש”.כבר מגיל ארבע אני לומד “בחיידר” ועדיין מתלהב כל פעם מחדש.
“יו.. תראה את הגורים” אומרת לי אורה, אחותי.
גור קטן בורח מבוהל, הוא נראה לי טרוד.. כאילו הוא מפחד לאבד את אימא שלו. מעניין איפה אבא שלו החתול, אני חושב.
“שבת” קוראת אימא לבנות…בואו להדליק נרות.
אימא מתפללת בנרות שבת. הפעם תפילתה התארכה ואיני יודע מדוע היא כה מתרגשת ודמעות זולגות מעיניה. אני הולך ללבוש את בגדי השבת , אבל לא רוצה ללכת עם אבא לבית כנסת, יותר מעניין לראות את הגורים.
אבא לבוש חולצה לבנה וטלית, הסידור בידו. אבא אומר:
” תגיעו לבית הכנסת “ממנשה ” אני שם”. אומר.
מול ביתנו נמצא בית כנסת “מנשה” בשכונה יהודית הנקראת חרב אליהוד, אשר ממוקדמת בסוריה .השנה 1949.
שכונת היהודים הייתה שכונה מאובטחת עם שוטרים בכניסה וביציאה.
בסוריה הייתה אנטישמיות גדולה כנגד היהודים ולכן המשטר ניסה להגן על היהודים. הכניסה לשכונה הייתה לפני החשכה והיה אסור לצאת ממנה בערב. “אימא אבל מה עם הדבש?”
“אחר כך שלמה …מחר במוצאי שבת, אתה תלכלך את החולצה הלבנה” אומרת אימא.
אבא יוצא לבית כנסת ואני ואחיי רצים אחריי הגורים.
ריחות משכרים של תבשילים ממלאים את הבית. הגורים בצבעים שונים. אני מפחד שהגורים יתפזרו ואימא שלהם לא תוכל להניק אותם.
“אל תרוצו אחרי הגורים, הם פוחדים ואז הם ילכו לאיבוד והם יכולים למות”. אני אומר לאחיי, אבל אחי הקטן דויד לא מקשיב לי.
לפתע, רעש אדיר קרע את השתיקה. מה זה? מה קרה? עשן אפף את הכול.
הסתכלנו בחרדה לכיוון בית הכנסת. בית הכנסת עלה באש. עודני שומע את הזעקות מבפנים. “אבא!” אני צועק. אימא מכניסה את כולנו הביתה ונועלת את הדלת. תישארו פה.
“אימא” אני קורא לה ” אבא שם”.
הצצנו מהחלון מבוהלים. הבנו שארע משהו רע, אבל לא יכולנו להבין מה קרה ..אימא אומרת לרחל:
“רחל תשמרי עליהם אני יוצאת לשם”. ונועלת את הדלת.
“אימא!” אני צועק.
חיכינו בדממה וחרדה אפפה את ערב שבת. נרות השבת הדלוקים האירו את האפלה.
לא ידענו אם אבא חי, פחדנו שהוא מת.. אבל לא העזנו לומר את זה לזה, אבל כן חשבנו על זה. נשארנו יחד וחרדה אפפה את ערב שבת. שולחן האוכל הערוך, היין המוכן לקידוש והנרות הדולקים – נשארו מיותמים.
כשאימא חזרה, ראינו את עיניה כבויות וחרושת קמטים סביב עיניה הבוכות. היא ניסתה להיות איתנה וחזקה, אך שמענו בקולה את ליבה השבור. היא הושיבה אותנו על המיטה ואמרה לנו שאנשים מאוד רעים עשו פיגוע בבית הכנסת רק בגלל שאנחנו יהודים, הם פוצצו שם את המקום ויש הרוגים ביניהם ילדים, אימא אמרה שאבא בבית חולים והוא זקוק לטיפול ושהיא חייבת להביא לרופא את כל תכשיטי הזהב שלה כדי שיציל את אבא. היינו ילדים ואני זוכר שקראנו תהילים לרפואת היהודים הפצועים ובמיוחד לאבא. היה זה הרגע שהבנתי מה משמעות התפילה וכמה יחלנו לישועתו של השם יתברך. בכינו. אימא חיבקה ילד ילד וביקשה שנשמור אחד על השני. היא חייבת להביא לרופא את תכשיטי הזהב אחרת הוא לא יטפל באבא. היא לקחה בתיק את כל הזהב. דמעות ניקוו בעיניה של אימא.
אימא אמרה לנו את המשפט :” גם חרב מונחת על ראשו של אדם אל יתייאש מן הרחמים” וביקשה מאתנו להמשיך להתפלל. אימא שהייתה אישה למודת סבל אך איתנה ומוצקה ידעה שעליה להוביל את המשפחה ולשמור על אופטימיות .”בורא עולם הציל אתכם, שיחקתם עם החתולים ולא הגעתם לבית הכנסת, נהרגו, 12 איש ו 60 פצועים ביניהם ילדים.”
” זה לא בטוח לחיות פה”. אמרה אימא , ואז היא הביטה בנרות השבת עצמה עיניה ואמרה בקול: “אם אבא יבריא אני נודרת שנעלה לארץ ישראל -לארץ הקודש”.
הפיגוע הזה החזיר את אימי לערב חנוכה של שנת 1947 בישראל. אביה של אימי, הרב שלמה שמאי זצ”ל שעל שמו אני נקרא, נושא בידו נר ראשון של חנוכה, כאשר מחבלים זורקים לביתו בקבוק תבערה והוא נשרף למוות עם שלהבת הנר הראשון של חנוכה. כל כפר שלם בער בשנת 1947. ועם זאת, ידעה אימי שעלינו לעלות לארץ ישראל, למרות ששם מצא את מותו .
מאותו הפיגוע אבא התאשפז בבית חולים בסוריה, אבא עבר הרבה ניתוחים ברגל. מאותו רגע הבנתי שיש עליי אחריות מאוד גדולה, שאני אח גדול שצריך לשמור על כולם. אמנם אחותי אורה היא הבכורה, אבל אצלנו האחריות נופלת על הגבר, וידעתי שאני צריך להיות עכשיו המנהיג וראש המשפחה. לימים הסתבר כי קבוצת “כתאיב אלפדא אלערבי” – גדודי הלוחם הערבי, שלימים הפך לארגון החזית העממית בצעו את הפיגוע.
במהלך אותה תקופה, לא אפשרת סוריה ליהודים לעלות לארץ. בשנת 1950 כשהייתי בן 9 הצלחנו לעלות לארץ. כדי לעלות, היינו צריכים לעבור ללבנון, לביירות, שם גרתי אצל דודה שלי, ואילו הוריי ושאר אחיי ואחיותי – עברו לצור בלבנון למחנה פליטים. במהלך תשעה חודשים נשארתי אני בבירות, והוריי ואחיי בצור, עד אשר התאפשר להשיט אותנו בסירת מנוע לארץ ישראל. אני זוכר שדחסו לסירה שישים אנשים, כשהיה מקום רק לחמישה עשרה, ופחדתי שאחיי יחליקו לים ולכן תפסתי אותם חזק.
הצטרפתי להוריי בארץ ישראל. בישראל התיישבנו בעתלית באוהלים, ואז עברנו מקץ שנתיים לפרדס חנה, למעברה. במעברה חיינו על תלושי מזון, התקופה הזו נקראה תקופת הצנע, שבה המדינה נותנת לתושבים תלושי מזון על פי מספר הנפשות. לא יכולנו לעשות כלום, ואני הייתי עושה הכול, מתקן ומסדר. אני זוכר שבלילה היו עומדים תנים ליד האוהל והייתי מגרש אותם. כשהגענו מסוריה, היה לנו רכוש יקר, אחד מהדברים הנדירים שהבאנו מסוריה היה שטיח רקום חוטי זהב. השטיח הנדיר התלכלך בבוץ. יום אחד אחד מהפליטים שעלו לארץ אתנו רצה לקנות את השטיח ומאחר שהיינו צריכים כסף, הסכים אבא למכור את השטיח. הוא אמר שבכסף הזה הוא יוכל לקנות לנו אוכל. אבא לא הצליח לעמוד על הרגליים, אבל תמיד שם מבטחו בשם, וידע שעלינו להמשיך דרך של תורה חיים ומצוות. היה חשוב לו ללמד אותנו להניח תפילין .
בפרדס חנה היינו חסרי מעש וחסרי השכלה, גרנו באוהלים ולא הייתה לנו שם תעסוקה. לאחר שנתיים, רכשנו קרקע בתל אביב בשכונת עזרא, שם הצטרפתי ל”חיידר” אצל המורי הרב ציון שרעבי זצ”ל . היה לנו ספר אחד לכל התלמידים, והיינו קוראים בו מכל הכיוונים. מי שהצליח לקרוא, היה מקבל מרק תימני מאשת הרב. זה נתן לנו רצון להצליח וגם מילא לנו את הבטן הרעבה. בשכונת עזרא גרנו בצריף. אני זוכר שבאחד השיטפונות כל הצריף הוצף ונאלצנו לבנות צריף נוסף . בגיל 11 וחצי התחלתי לעבוד כדי לעזור לאבא שלי, שהיה נכה. הרגשתי צורך לתמוך כלכלית במשפחה מכיוון שהמצב היה קשה.בתוך כף נולדו לנו עוד שלושה אחים.
בגיל 13 בהגיעי לחגוג את בר המצווה בחנוכה, קיבלתי את התפילין שלי מאבי וידעתי כמה יקר הוא היה, במיוחד לאור הקשיים הכלכליים של אותה תקופה. ידעתי שעליי להתמיד בהנחת התפילין במיוחד לזכרו של סבא שלי, שנרצח בחנוכה כשהוא נושא את הנר הראשון ביד.
בהגיעי לגיל 18 התגייסתי לצבא. הייתי מאותם נערים שזכו לרכוש השכלה בסיסית בצבא, שלא קיבלתי כילד. המשכתי בכל יום להניח תפילין כמצוות בית אבא. הרגשתי שהתפילין שומרים עלינו מכל הגזירות. היום אני סבא גאה, יכול לומר שאימי ואבי לימדו אותנו להישען על אבינו שבשמיים ולא לוותר על מצוות בשום פנים ואופן. אני כיום סבא לנכדים בני ישיבות.
משפחת ריקה הגיעה במקור מספרד במסגרת גירוש ספרד, והם מצאצאי הרמב”ם. בשנת 1492 נדדו לפרס, עד אשר השתקעו בסוריה. הרבה יהודים הגיעו לסוריה מספרד והשתקעו בדמשק. מקור המשפחה ריקה בספרדית הוא “עשיר”. החינוך אשר הוריי התוו לי והאמונה בשם, ניתבו אותי לא לוותר ולהמשיך כשאור האמונה לנגד עיניי. עם הזמן הצלחתי בעסקים והפכתי לאדם אמיד, בעיקר בזכות תושייה וניהול עסקים נכון ובעיקר בזכות האמונה שאין עוד מלבדו.
מבוסס על עדותו של שלמה ריקה.
